. "לא, אבל יש לנו בדיוק ארבע שעות להרוג, שזה יוצא בקבוק בירה בכל חצי-שעה" חשבתי וליתר בטחון תקעתי בין הקרחונים גם כמה שקיות שוקו, שלא יתייבש לי הילד.אחרי הצהרים ניסע כולנו לוינטר, למשחק האחרון של העונה ועד אז, הדבר היחידי שאני יכול להכניס לפה הוא קצה של בקבוק בירה או פילטר של מרלבורו. אנחנו בוחרים בשורה הראשונה של כסאות הנוח שבחוף פרישמן, רן נעלם לו במים להלחם במפלצות דימיוניות (ירוקות, אלא מה) ואני משתדל לעמוד בקצב שהגדרתי לי של לא יותר מבירה וסיגריה לחצי-שעה. זה לא ממש עוזר: מאחורי יושבת קבוצה של עשרה תל-אביבים בני ארבעים וחמש לערך, ומתווכחת על מי תעלה מהליגה הלאומית. בכל פעם שעולה בשיחה צמד המילים "הפועל חיפה" עוברות לי צמרמרות בכל הגוף. "אלוהים שבשמים", אני מוצא את עצמי נושא תפילה מאולתרת, "אני מניח שאתה מופתע לקבל בקשה-דחופה מאחד כמוני-ועוד ביום המנוחה שלך, אבל אם עזרת לאחד כמו פיני גרשון לקחת גביע-אירופה, מה אכפת לך לעבוד קצת בשחור היום אחרי-הצהרים?". בורא-עולם בוחר שלא לתת לי אינדיקציה מוקדמת ולא מותיר לי ברירה אלא לחפש את רן במים ולהגיד לו שאבא הולך לקנות עוד בירה בקיוסק…רן שנולד בשבת האחרונה של עונת האליפות ויהיה בן חמש בעוד כמה ימים, עומד במים ושר "כולם יודעים שחיפה אדומה" מתעלם מהמבטים המגחכים של שחקני-מטקות מקומיים. אוי ואבוי, מה עשיתי לילד? "מה קרה שאתה לא מעודד היום?" שואלים אותי מסביב, כמה שעות מאוחר יותר ואני מסמן עם הידיים שאני נורא רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי קול. רק מין חרחור כזה כמו של בן-אדם שמפחד שאהבת-חייו עלולה למות. כדי להמלט מהמתח שמסביב, אני עולה גבוה גבוה מעל וינטר, טס במחשבות לכוון צפון-מערב, חולף מעל איסטנבול, ממשיך לברוז' ונוחת לבסוף באמסטרדם. לא היו הרבה אוהדים שלנו באמסטרדם, בסך הכל כמה מאות-שגם זה לא היה רע כל-כך בהתחשב בסיכוי הקלוש. אף אחד מאיתנו לא האמין באמת שאנחנו הולכים לעבור את איאקס, אבל למרות זאת היתה המון התרגשות לפני המשחק: הארינה נראתה לנו כמו חללית, ארבעים אלף הצופים של איאקס נראו כמו חיזרים וכשהם התחילו לצעוק "אולה, אולה" על כל מסירה שלנו מרן ועד ג'ובאני, מאורן נסים עד דימה, לא ידענו את נפשנו מרוב גאווה. לא היינו הרבה, אבל מי שהיה שם היה הרגיש סוף סוף בבית: אני מודה שבחגיגות האליפות הרגשתי כמו מישהו שהזמינו למסיבת-ההפתעה שלו המון אנשים שהוא לא מכיר: בין עשרת אלפים האוהדים שפרצו למגרש בקריית-אליעזר, היו המון פרצופים חדשים, לא מאלה שבילו איתנו בשנות-השמונים במגרשי החול של הליגה הארצית. זאת לא היתה הפועל חיפה שלי, זו שגדולתה בקוטנה, במשפחתיותה, בעובדה שמתחברים אליה כדי לאהוב ולא כדי לנצח. אמסטרדם היתה חגיגת-האליפות האמיתית שלנו: התחבקנו ביציע כאילו עלינו שלב באופ"א והלכנו לחגוג בקופי-שופ הקרוב.לא במקרה נזכרתי באמסטרדם-ארינה כישבתי, רועד ממתח ומהתרגשות- רן משמאלי והגר, אחותו הגדולה, מימיני (צריכת הכדורגל שלה היא יותר סלקטיבית, אבל למרות זאת ולמרות שהיא רק בת-תשע, היה לה ברור שביום כזה היא לא משאירה את אבא לבד) : בוינטר היינו כולנו משפחה, זו היתה חגיגה לאוהדים האמיתיים, לכאלה שתמיד יבואו ולא משנה באיזו ליגה נשחק. זה התחיל עוד ליד הקופות, עם החיבוקים ומילות ההרגעה והעידוד. משפחה, כבר אמרנו.לכן היתה החגיגה בסוף המשחק הרבה יותר כייפית מחגיגות האליפות: התחושה שהפעם חוגג רק מי שהוא באמת חלק בלתי נפרד מהמועדון הזה. הסתכלתי בכל הפרצופים שרקדו על הכביש וחסמו את התנועה ברחוב משה דיין שביציאה מוינטר: לא היה שם אפילו אחד שלא הכרתי.לא במקרה הזכרתי את אמסטרדם: קו ישר נמתח בין השיא ההוא לנפילה הכואבת שבאה אחריו. צריך לקוות שלפחות חלק מהלקחים נלמדו. עם כל הכבוד לאיש-עסקים כזה או אחר, ועם כל הרגשות העמוקים שמעלה בנו זכרו של רובי, אסור שהפועל חיפה תשען בעתיד על איש אחד. מועדון בן למעלה משמונים לא יכול להפקיד את חייו היקרים (תרתי משמע) בתזרים המזומנים של גורם אחד. צריך לקוות בכל-לב שקבוצת הניהול תקום-כשהאוהדים הם חלק בלתי נפרד ממנה-כל אחד על-פי יכולתו, צריך להבין גם שתהליך כזה עשוי לקחת כמה שנים ומחייב שיקול דעת. צריך לדעת איך לא להשתגע (ובאוויר הפסגות הדליל של ליגת-העל, קל מאוד לאבד את הראש): חלק מהשחקנים הצעירים שלנו הוכיחו כבר העונה שהם מסוגלים להתמודד עם שחקני ליגת-העל, רק חיזוק נכון, בנקודות שדורשות חיזוק והמשך טיפוח שחקני הבית, יקרבו אותנו אל המטרה. זה בוודאי לא יביא מאבקי צמרת ואליפות כבר בעונה הראשונה (אנחנו מתפשרים על נצחונות בדרבי) זה אולי לא יביא חמישה-עשר אלף צופים לאיצטדיון, אבל החמשת אלפים שכן יבואו, מתוכם אלפיים שחגגו בשבת בוינטר, יהיו האוהדים האמיתיים שלנו, אלה שחששו כבר שאיבדו את אהבת-חייהם ויודעים היום שכדי שהיא תמשיך להתקיים ולהתקדם, מוכרחים להיות הפעם זהירים ומחושבים. רגועים, יפים ואדומים, כמו שהיינו באיאקס, כמו שהיינו בוינטר, כמו שנהיה בדרבי…"פרוייקט מיוחד של ניר קיפניס ועופר שלח שעוסק בהפועל חיפה-בשבוע הכי סוער בתולדותיה, יתפרסם במגזין "בלייזר" הקרוב. בקיץ הקרוב יצא-לאור "פלטיאלוס", ספרו הראשון של קיפניס שאוהדי הפועל חיפה ימצאו בה לא מעט סצינות מוכרו