הפועל חיפה שלנו אינה נמצאת בשיאה בשנים האחרונות. אוהד שאינו עשוי מן החומרים הנכונים עלול אפילו לשקוע ביאוש. כאשר התבקשתי לרשום טור אישי עבור האתר, חשבתי מייד שהטוב ביותר יהיה אם אצליח להעניק בעזרת הטור שלי מעט אומץ ואופטימיות לאוהדים המסורים. אבל איך עושים את זה? איך מתגברים על המציאות הלא כל כך אופטימית?פשוט מאד. כשאוהד כמוני חושב על אופטימיות חיפנית, מייד עולה בדעתו השם: דב בנדט.מי זה דב בנדט? שחקן עבר של הפועל חיפה, לא מכוכביה הגדולים ביותר, וכנראה גם לא כשרון זוהר שאי אפשר לשכוח. אבל כשאני חושב על אופטימיות, שב הזכרון שלי אל תקופתו של דב בנדט. אני מדבר על אמצע שנות השבעים. דב בנדט היה שחקן זריז, תוקפני, אבל לא ממש בעל כושר משחק לתשעים דקות. את משחקיה של הפועל היה פותח, לפיכך, על הספסל. ובכל שבוע, כשהיה מגיע משחקה של הפועל חיפה לסביבות הדקה השבעים, ונדמה היה שעוד שבת תסתיים בתיקו מאכזב, או חלילה הפסד, היה מתחיל לרחף בקהל זמזום, הולך ומתגבר: "בנדט, בנדט, בנדט". הזמזום הפך לקריאות קצובות, והמאמן, כעבור זמן לא ארוך, היה שולח אל המגרש את יקירנו, דב בנדט. מרגע שרץ בנדט את ריצת הכניסה למגרש נתקף כל קהל האוהדים בשטפון של אופטימיות, שמחה, אושר, תקווה והתלהבות. בנדט עצמו היה נגרף בהתלהבותו של הקהל, ובדרך כלל חילץ מייד כדור קרן או השיג בעיטת עונשין מעשרים מטר (שהוחמצה). אם זכרוני אינו מטעה אותי, אולי פעם אחת, לכל היותר פעמיים, ביצע דב בנדט משהו שהוביל לשער של ממש בעשרים הדקות שעמדו לרשותו. נדמה לי שאני זוכר גול אחד נגד בני יהודה, אבל לא בטוח. ובכל זאת, במשחק הבא, כאשר הגיע משחקה של הפועל חיפה לסביבות הדקה השבעים, שוב ריחף בקהל הזמזום "בנדט, בנדט", ושוב פרץ דב אל המגרש, ושוב נתקף קהל האוהדים באופטימיות מופלאה – עכשיו הכל יסתדר, הרי בנדט על המגרש.אין לי מושג מה מקורות התופעה הזו. אבא שלי, אוהד הפועל חיפה יותר אדוק ממני אפילו, זוכר שהיו כמה פעמים, בתחילת הקריירה שלו, אולי, שבנדט נכנס למגרש והכריע משחקים. אני לא זוכר את הגולים, אבל זוכר-גם-זוכר את התופעה המופלאה: הקהל האדום שהופך אופטימי בבת אחת, כאילו לא היה רק בשבוע שעבר מצב דומה (בנדט נכנס אל המגרש בדקה השבעים) שלא הניב שום דבר. אני לא חושב שהיה לקהל החיפני בעיה של זכרון. להיפך, להפועל היה קהל אוהדים גדול, קצת חמוץ בדרך כלל, ביקורתי מאד, עם זכרון יפה לכל האכזבות ולכל אי ההגינות של השופטים ושאר הצרות. במקרה של בנדט הפגין הקהל תכונה אחרת לגמרי, תכונה נדירה, טבעית כל כך לאוהדי הפועל חיפה: להפיק אופטימיות מכל דבר, אפילו מכלום. היכולת להאמין בלב שלם, כל שבוע מחדש, מרגע שדב בנדט עלה אל המגרש, שהנה הנה בא הגול. גם ברגעים הקשים ביותר ידעו אוהדי הפועל חיפה שיש לנו את "נשק יום הדין", שאין מה לדאוג, שעוד מעט יסתדר הכל לטובתנו. ובחיים הפרטיים שלי, עד היום, בכל צרה, אני מנסה להרגיש שעוד מעט תבוא הדקה השבעים, עוד מעט יעלה בנדט, עוד מעט הכל הכל יסתדר...גם בתולדותיה של הפועל חיפה שלנו אני מאמין שאנחנו מתקרבים למין דקה שבעים כזו. ליגה שניה, תקציב נמוך, בעיות מסוגים שונים. אז מה? עוד מעט עוד מעט מי יבוא ויסדר הכל? דב בנדט. אין מה לדאוג.