בני בכורי יחגוג באוקטובר ארבע שנים להווסדו.
מדובר בגיל המדוייק, שבו התחייבתי לעצמי לחשוף בפניו  את המראה הקסום של דשא ירוק, קליפות גרעינים ואוהדים  שמקטרים על הקבוצה שלהם לאורך תשעים דקות. לא פשוט, העניין הזה. מדובר בסוג של סגירת מעגל. סחבק ראה את משחק הכדורגל הראשון בחייו ביומולדת ארבע. איצטדיון קרית חיים היה מלא מפה לפה (טוב, היו שם בטח ארבעת אלפים איש, אבל לי זה נראה אז כמו המרקאנה), לקראת בואה של האימפריה הבולגרית מיפו.

התיישבתי ביציע הפנסיונרים, ליד אבא וסבא, שמו לי כובע קסקט אדום על הראש ונודניק תורן מ"פניציה" סינכרן לי בין השמות למספרי החולצות. אנגלנדר, וולך, גינדין, לוונטל... רועדות לי האצבעות על המקלדת, רק מלהיזכר. המשחק, באופן טבעי, הסתיים בהפסד מאמלל, אחת אפס נדמה לי, וסיפק לי את חוויית הבכי הראשונה עלי טריבונה.
מאז, אתם יודעים...ולמה אני מלאה אתכם בנוסטלגיה הכבדה הזו? כי הגעתי לרגע האמת.
השלב המכריע, שבו אני קובע את עתידו של ילדי כאוהד כדורגל. נקודת זמן שיכולה לשנות את חייו, ולחרוץ האם סופי השבוע שלו יהיו מאושרים, או רוויי יגון ומרורים. אז נכון, איתמר כבר מצולם החל מגיל שנה במדי הקבוצה. כבר כשחזר מבית היולדות, חיכה לו צעיף אדום שחור על הלול (אגב, הוא נולד ביום המשחק מול אייאקס, שבו חטפנו שלישיה. אחיו הקטן כבר הגיע לעולם בפאזת הליגה הלאומית).

ובכל זאת, מדובר באהדה קוסמטית, וירטואלית. ברגע שבו הוא יעלה לטריבונה, ויחזה באדומים העולים ברוב גאון אל הדשא, הילד עלול להישבות באהדה חסרת תוחלת לנצח. לנצח! בעבור מה אני מלביש אותו במיטב המחלצות, מעניק לו את המזון המשובח ביותר, הצעצועים החדישים ביותר והגננת היקרה ביותר באיזור ירושלים, אם בסופו של דבר אני הופך אותו לאוהד הפועל חיפה? כי אין לי ברירה, כנראה.

מדובר בסוג של צופן גנטי. כל הביוגראפיה האישית שלי שלובת זרועות עם קורותיה של האדומה מהכרמל, ועוד לא נולד המניאק שיוכל לעצור את הרצף האבולוציוני. נולדנו לסבול? לא נכחיש זאת. ביומולדת ארבע כבר היינו. אבל כדי שתבינו את הטיעון האחרון לאשורו, כדאי שתתעמקו בציוני הזמן הבאים.
ספטמבר 95. סבא שלי, האיש שאהד את הפועל חיפה עוד בפולין, לדעתי, שוכב גוסס ב"רמב"ם". הרופאים בישרו לו שהסרטן במיתרי הקול, שממנו החלים חצי שנה קודם לכן, חזר, והוא ויתר בבת אחת על הרצון לחיות. להיאבק. וככה האיש הגדול הזה, שחצב סלעים עם הידים ב"אבן וסיד", שרוע כמו מת חי על המיטה באונקולוגית, מסרב לאכול ופשוט מחכה לסוף.
הוא לא שומע רדיו, לא קורא עיתונים וממעט לתקשר איתנו. רוצה למות.
ואז, בשבת אחת, אנחנו נכנסים לבקר אותו. אני, אבא והדוד שלי. זה קורה בסביבות שמונה בערב, אחרי סיום המחזור. סבא שם לב שנכנסנו, מסובב אלינו את הראש, מביט בי ארוכות ואז מסמן עם היד "כמה כמה?". לוקחות לי כמה שניות כדי לקלוט, שהוא מתייחס לתוצאת המשחק.
באורח פלא הקבוצה ניצחה באותה שבת (שתים אחת, את צפרירים חולון), ואני מסמן לו באמצעות האצבעות את התוצאה. עם כל הדיכאון, והריח החריף של הסוף, סבא מסתכל עלי, ומשחרר חיוך קטן.
עד היום אבא נאנח כשהוא נזכר בסצינה הזו. "מסכן", הוא חוזר על המונולוג הקבוע. "לא הספיק לראות את כל הדברים הטובים. איך התחתנת, נולדו לך ילדים ולקחנו אליפות".

אני לא סגור, אגב, על סדר הדברים. פשוט, לא לגמרי ברור מה מהם מרגש יותר את אבא שלי.
אירוע אחר התרחש ביולי 98. השביעי לשביעי, ליתר דיוק. עמדתי מתחת לחופה, אחוז אימה, וכל מאודי היה מרוכז בשניה אחת בלבד. האם הכוס תישבר במכה ראשונה? (כאוהדי הפועל חיפה, נעדרת הסטורית של חלוץ טבעי מחונן, אתם ודאי יכולים להזדהות עם מושא הפאניקה).
הינפתי את הימנית, חשבתי על ג'ובאני ובבעיטה אדירה ניפצתי את הבת זונה לרסיסים. אשתי זינקה לעברי בהתרגשות, הורי היקרים מחו דמעה וכל הנוכחים פרצו בשאגות שמחה.
אבל רק אני ידעתי מה הביא אותי עד הלום. עמדתי, קר כקרח, הינפתי את שתי הידים אל על (הכל  מונצח בוידיאו), וזעקתי "יאללה הפועל!". אשתי לא סולחת לי עד היום.

רוצים עוד? אין בעייה. גמר גביע המדינה, דרבי חיפאי שנידון מראש לכישלון. ויקו חדד על הקווים, רובן עטר שם עליו פס מכוון המגרש ואני תקוע בהוארז. עיירה מדהימה ביופיה בצפון פרו, שמצויידת רק במכשיר טלפון ציבורי תקין אחד. אני עומד שם, רועד כמו עלה נידף, ומרים טלפון הביתה, במועד שעל פי החישוב שלי מגיע כשעתים אחרי הנפת הגביע.
בקו השני נמצאת חברה של אחותי. בחורה שהקשר שלה לכדורגל מזכיר את הדימיון שבין אורן ניסים לרונלדו. "איפה ההורים שלי?", אני שואל בפאניקה. "נסעו". "טוב, את חייבת לעזור לי.
אבל תתרכזי". "מה אתה רוצה?". "היה עכשיו גמר גביע המדינה בכדורגל. את יודעת מי ניצח?".
"אממ, כן. דווקא ראיתי משהו. נדמה לי ש... כן, חיפה. חיפה ניצחה". "איזו חיפה? הפועל, או מכבי? ובבקשה, תחשבי טוב". "אני חושבת ש... הפועל. כן, הפועל". גלי חום אדירים מציפים אותי.
אני מרגיש את הזינוק האדיר שעומד להתפרץ, ומביט באנדים הלבנים שמתנוססים מולי, כאילו פגשתי באלוהים.
"רגע, רגע", היא קוטעת את רגע ההתחזות. "באיזו קבוצה משחק ברקוביץ'?". "מכבי, למה?".
"אה, אז הם ניצחו". אתם רשאים לסיים את הקטע בעצמכם.

בקיצור, הבנתם את הרעיון הכללי. אי אפשר להתכחש למורשת, נחלת אבות ודיכאון בנים, גם אם כל תא רציונאלי במוחי זועק "עצור!". הקש ששבר את גב האוהד היה הידיעה, ולפיה המשחק הראשון בעונה הקרובה יתקיים באיצטדיון, מול הפועל ירושלים.
הקבוצה שלי מגיעה למגרש המצוי במרחק רבע שעה נסיעה מהבית (מבשרת, תודה ששאלתם). איזה תירוץ כבר נשאר לי כדי להבריז? זה כבר כמה ימים, מאז נפילת הפור, שאני מביט באיתמר. כל כך תמים, כל כך מלא שמחת חיים, כל כך אופטימי. אילו רק ידע מה מצפה לו.