ברוכים הבאים לאדומים! - אתר האוהדים של הפועל חיפה - 1 גולשים באתר כעת - קהילת הפורומים







































בחזרה אל העבר
מאת איתי גולדשטיין | יום ב, 21/5/2007 20:08 | |
איתי (מאלדיני) גולדשטיין סוגר מעגל עם טור אישי לקראת גמר ליגת האלופות. שיחזור של מה שהיה אז ומחשבות על מה שיהיה. מילאן נגד ליברפול: TAKE 2

לחץ כאן בכדי לקרוא עוד ולדון בנושא


 

לא יודע מאיפה להתחיל.
אתמול היה אחד מערבי הכדורגל העצובים ביותר, המשמחים ביותר, המדהימים ביותר, הטובים ביותר, המותחים ביותר, והמרגשים ביותר שחוויתי בחיי.
הכל התחיל בעצם לפני שבוע, עברתי על גלריית התמונות של מאלדיני, השחקן המוערץ עלי ביותר בעולם, (ויש הרבה תמונות), חשבתי על הגמר...אמרתי לעצמי, אולי מאלדיני סוף סוף יבקיע שער? הגיע הזמן שגם הוא יכבוש.
למחרת דיברתי עם כל החברים שלי, התחלתי להגיד להם שמאלדיני כובש, האמת שאמרתי את זה די בצחוק, בפנים לא ממש האמנתי, החברים שלי צחקו עלי.
בערב נכנסתי לפורום של מילאן בישראל, נכנסתי לדיון "דקה 90, 0-0, מי אתם הכי רוצים שיבקיע?". בלי שום היסוס כתבתי, פאולו מאלדיני.
אתמול בערב התחזקה ההרגשה, דאגתי לפני המשחק להפיץ את הרגש הזה בין כל החברים שלי, כדי שידעו שאני אמרתי את זה הרבה לפני.
המשחק מתחיל, התקפה ראשונה, עבירה לזכות מילאן, פירלו ניגש לכדור, הכדור קופץ ברחבה, שחקן לא מזוהה נותן וולה ברגל ימין לרשת הגבוהה, שער. המצלמה מתמקדת בשחקן שרץ וחוגג לאחר הגול, פאולו מאלדיני. אתם מבינים? מגן שמאלי, בן 37, עם מעט מאוד שערים בכל הקריירה, גמר ליגת האלופות, בדיוק במשחק שאני אומר, התקפה ראשונה ושער. הרגשתי בחלום, הרגשתי שזה לא אמיתי, לא הגיוני. נתתי צרחה ענקית, מחאתי כפיים כמו עילג שצריך להוציא את העצבים שהיו לו בגוף, התחלתי לצעוק, דפקתי על הקיר, רצתי במדרגות למטה, לסלון, צעקתי על אבא שלי: "יש! יש!! ידעתי!!!". הייתי באקסטזה משהו כמו 20 דקות, צעקתי: פאולו! פאולו! נישקתי את הכדור של מילאן והשתגעתי. התחלתי לחלום שזהו גול הניצחון, ומילאן תהיה אלופת אירופה בזכות הגול הענק הזה של פאולו.



אחר כך הגיע הגול השני של קרספו, מצד אחד, שמחתי נורא, 2-0, הגביע כל כך קרוב, מצד שני, זה שונה, הגביע כבר לא רק של פאולו, גם הארגנטינאי כבש. לאחר מכן בא הגול השלישי, הבנתי שיש כאן חגיגה, עזבתי את החגיגה הפרטית שלי עם מאלדיני ועברתי לחגיגות הרוסונרי, 3-0 למילאן במחצית, מתי בפעם האחרונה ראינו מחצית כה מושלמת של מילאן? בדיוק בזמן המתאים, גמר ליגת האלופות. לא יאמן.
במחצית אני מדבר עם החברים, כולנו הסכמנו שהולכת להיות פה תבוסה חזקה, גביע אירופה חוזר לאיטליה!
המחצית השנייה התחילה, כעבור כמה דקות הגיע הגול של ג'רארד. אמרתי לעצמי: אחח חבל, 3-1 זה כבר לא תוצאה יפה, לא עגול, טוב נו, העיקר שהגביע שלנו ושפאולו כבש. תוך כמה דקות, 3-2, אני מתחיל להבין שמשהו לא בסדר, אני מתחיל להרגיש שמילאן מאבדת את המשחק הזה, אני מתחיל להרגיש בדיוק את מה שהרגשתי לפני שנתיים במשחק מול לה קורוניה בריאזור, השער השלישי היה באוויר, גם הרביעי של ליברפול חיכה רק להיכנס. לא הבנתי מה קורה. 3-0, הכל היה כל כך מושלם, איך פתאום 3-2, פתאום אני שומע פנדל, מה פנדל, אני לא מבין, נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים, לא יכולתי לראות את הבעיטה, "שער" צועק יורם ארבל, "שער של צ'אבי אלונסו", 3-3, לא מאמין, איך זה קרה.
הגיעה ההארכה. מצב הרוח כבר שונה לגמרי מתחילת המשחק. בדקה ה-117 שבצ'נקו כמעט עשה את זה, חצי מטר מול שער ריק, אבל בעט דווקא לגוף של דודק.
ואז הגיעו הפנדלים. מצד אחד, סמכתי על דידה. מצד שני, אחרי החזרה של ליברפול, לא האמנתי שנצליח לקום מהקרשים ולנצח. וכך היה.
"ליברפול אלופת אירופה, ליברפול אלופת אירופה", אומר יורם ארבל, והמשפט מהדהד לי בראש, ליברפול אלופת אירופה.
אף פעם לא הזלתי דמעה ממשחק כדורגל, ובמשחק הזה פעמיים עשיתי זאת. האחת, בגול של מאלדיני, והשנייה, כשעיכלתי שמילאן הפסידה בגמר ליגת האלופות.
נשארתי ער עד הנפת הגביע, לא יודע למה, הרגשתי חייב לראות את כל הטקס הזה. פאולו מאלדיני, אותו אל שהיה כל עולמי למשך כחצי שעה, מוביל את השחקנים לקבלת מדליות הניחומים המבישות. ליברפול עולים לבמה, אחד אחרי השני, כל אחד מנשק את הגביע ,סטיבן ג'רארד מגיע לקראת האחרונים ולא יכול לחכות שכולם יעברו. סטיבן ג'רארד מקבל את הגביע ומרעיד אותו בשני ידיו, ליברפול אלופת אירופה, ואני לא מבין, איך זה קרה? בינתיים מצטלמים השחקנים, כולם שמחים, נדחפים, ליברפול אלופת אירופה, ואני לא מבין.
למחרת אני מגיע לבצפר בבוקר, איחרתי בכמה דקות, כשאני נכנס לכיתה כולם מסתכלים עלי, צוחקים, אני הולך למקומי ותוקע את הראש בשולחן מרוב דיכאון. התמונה של ג'רארד מניף את הגביע עולה לי בראש שוב ושוב. כולם מציקים וצוחקים, על איך שמילאן הווינרית הפכה ללוזרית הכי גדולה בעולם ב-6 דקות.
אני מגיע הביתה, הראש עדיין למטה, כולי בדיכאון, פותח את הטלויזיה, ואתם יכולים לנחש מה אני רואה, סטיבן ג'רארד מרעיד את הגביע.




את הקטע הזה כתבתי בצהריים של היום שאחרי, אז הייתי ילד בן 15.
היום, אני יושב וכותב שוב, הפעם כנער בן 17, מעין סגירת מעגל.
שנתיים זה פרק זמן ארוך מאוד, הרבה דברים התחדשו, הרבה דברים השתנו, רק דבר אחד נשאר אותו דבר, הזיכרון והכאב מאיסטנבול.
קשה לשכוח את היום ההוא. קשה לשכוח את השערים, המהלכים, הרגשות. קשה לשכוח את השמחה הבלתי נשלטת בגול של פאולו (שבשנתיים האחרונות הערצתי אליו רק גברה וגברה) ואת הדממה המעיקה והגרון החנוק בסיום, כשג'רארד הרעיד את הגביע ב-2 ידיו.
אומרים שהזמן מחליש את הכאב, אבל במקרה הזה הפצע נשאר פתוח ולא מפסיק לדמם.
בכל פעם שמזכירים לי את המשחק ההוא אני מנסה שלא להיגרר לשיחה על מה שהיה ומה שלא היה באותו ערב, הולך עם ראש כפוף, אולי קצת מבושה. בושה על אחת מהמחציות הטובות ביותר שידע הכדורגל בעשור האחרון, בושה על 3 שערים ב-40 דקות של גמר ליגת האלופות, בושה על שהאליל שלי כבש את אותו השער שאני לא מסוגל לשכוח.

כ-1000 קילומטרים מפרידים בין אתונה לאיסטנבול. ובכל זאת, נדמה כאילו המרחק בין מה ששתי הערים מסמלות עבור מילאן, הוא עצום.
מיותר להזכיר מה מסמלת איסטנבול. אתונה לעומתה מסמלת את ההפך המוחלט - מילאן ווינרית, שניצחה 4-0 את ברצלונה בגמר ליגת האלופות של 1994, בתצוגת הכדורגל המרשימה ביותר שאני ראיתי (בקלטות וידאו כמובן...) מקבוצה כלשהי.
אם כן, לא פלא שאוהדי מילאן רצו כל כך לחזור העונה לאתונה, והרצון לעשות את זה דווקא שמה, דווקא מול ליברפול, הוא אדיר.

לפאולו מאלדיני יהיה זה גמר ליגת האלופות השמיני. נראה כאילו יש 2 דברים שפאולו היה רוצה להשלים בקריירה שלו. האחד, זכייה בתואר עם נבחרת איטליה. והשני, נקמה בליברפול. הצלחה עם הנבחרת היא כבר בלתי אפשרית מכיוון שפאולו פרש מהנבחרת לאחר הכישלון במונדיאל 2002 (וכמה אירוני שבגביע העולם שלאחר מכן איטליה זכתה...).
נקמה בליברפול עדיין אפשרית. מבעד למצלמות, אל קאפיטאנו עשוי להיות מנומס ורגוע כשהוא מדבר על הגמר הקרוב, סביר להניח שילחץ את ידו של סטיבן ג'רארד באדיבות האופיינית לו לאחר קריירה מפוארת של יותר מ-22 שנים בה ראה הכל וחווה הכל. אבל עדיין, כמו נער שרק אתמול עלה לבוגרים, אצל פאולו ישנה התשוקה העזה והרצון להילחם, לנקום את נקמתו של הסמל.
כל כמה שבועות אני עובר על תיקיית סרטוני הוידאו (כדורגל מן הסתם...) במחשב ותמיד בודק מה שלום הסרטון של הגול ההוא. הגול שהקפיץ אותי לתקרה כמו שאף גול לא עשה, שגרם לי להשתגע כמו שבחיים לא השתגעתי, שגרם לי בפעם הראשונה בחיים לצבוט את עצמי כדי להיות בטוח שזה לא חלום.
יתכן ובמקרה שמילאן תנצח את ליברפול, פאולו יעדיף לפרוש עם גביע. שכן אין פרישה מושלמת מזו, בגמר, באתונה, מול ליברפול.

לא חשבתי שנקבל את הצ'אנס הזה כל כך מוקדם. אצל כל קבוצה אחרת בעולם הייתם שומעים את השחקנים מתבטאים בצניעות, "נבוא לעשות את העבודה שלנו", "נשחק כמו שאנחנו יודעים", "צריך לשכוח את מה שהיה ולהסתכל קדימה", פוליטיקלי קורקט כמו שאומרים. לא אצל הרוסונרי, השחקנים מתבטאים בצורה הכי גלויה שיש, לא שכחנו, אנחנו באים לנקום! באים להחזיר את הגביע אל מקומו הטבעי ולהחזיר את הכבוד האבוד ממאי 2005.

אש הנקמה עדיין דולקת והיא בוערת יותר מתמיד. הכל כבר מוכן ובקרוב הרגע הגדול יגיע.
נדמה לי שאחרי כל הדרמות האחרונות שמילאן סיפקה לי, יהיה קשה לעמוד בעוד אחת. בטח לא אחת הדומה לגמר ההוא.
בבקשה, לא בעיטות פנדלים אל מול שוער רקדן.
בבקשה, לא הזדמנות מול שער ריק בדקה ה-118.
בבקשה, לא 3-0 במחצית.
מה שבטוח, אם בתחילת המשחק נקבל כדור חופשי מצד ימין, ואנדראה פירלו יגש לכדור, הלב לרגע יפסיק לפעום...

תגובות לכתבה
הוספת תגובה

נהדר!, ע"י כץ באדום
בהחלט התברכת בכישרון כתיבה! למרות שאני מקווה שליברפול יקחו גם בעונה הזו, קשה לי לראות את זה קורה.

נכתב ב: 21/5/2007

ללא כותרת, ע"י Scouser
יש לך כישרון כתיבה, אבל גם הפעם האדומים מליברפול יקחו!!!

נכתב ב: 21/5/2007

מרגש!!!, ע"י סיון
גרמת לי להזיל דמעה. הלוואי שהפעם יעשה הצדק ורוסונרי יניפו את הגביע (מאלדיני יניף את הגביע)

נכתב ב: 21/5/2007

אתה תהיה עיתוניי אחיי, ע"י הפועליסט
בואנה אם תמשיך ככה תגיע רחוק..

נכתב ב: 21/5/2007

אחי אתה כותב מדהים!, ע"י XxgalxX
אתה כותב מדהים תכתוב לעיתון כתבות! יאללה מילאן!

נכתב ב: 22/5/2007

ללא כותרת, ע"י מאור
רק בגלל הטור שלך מילאן זכו!

נכתב ב: 24/5/2007

ללא כותרת, ע"י חנן הכריש
ללא תוכן

נכתב ב: 24/5/2007

ללא כותרת, ע"י חנן הכריש
ללא תוכן

נכתב ב: 24/5/2007

ללא כותרת, ע"י חנן הכריש
ללא תוכן

נכתב ב: 26/5/2007

סבבה, ע"י שאדי
ללא תוכן

נכתב ב: 26/5/2007