נבוך!
אין מילה אחרת להביע את תחושותי חוץ מאשר נבוך, או אולי בוש ונכלם, כן, גם בוש ונכלם יכולים להתאים לסיטואציה.
על איזה סיטואציה אישתי ודאי שואלת, מה הוא עושה מכל דבר סיפור, או לכל הפחות טור, אבל אצלי התחושות רק הולכות ומתעצמות מרגע לרגע.
אני, בגיל 33, כמי שרואה את עצמו שמובנים רבים של חייו כמחנך, כאדם בעל אידיאולוגיה ברורה, כדמות (ולא, לא קוראים לי נעמה ואני לא מהאח הגדול), מרגיש כי נכשלתי במשימת חיי - משימת חינוך בני.
אז נכון שהוא רק בן שנתיים וחמישה חודשים, והוא לא גנב/ דרס/ אנס או אפילו בחר להיות צמחוני רחמנא לצנן, והוא אפילו ביקש מסבא שלו בירה השבוע, ובפרצוף מריר טען שזה טעים לו, אבל עדיין, בנושא החשוב מכל נכשלתי!!!
זה לא שהוא לא יודע מה המקורות שלו - הוא כן!, מגיל חצי שנה הוא מבקש לשמוע את שיר האליפות, בגיל שנה וחצי הוא כבר יידע אותו בע"פ, יש לו שרשרת של הפועל (תודות ליוני גולדברג שמצא אותם פעם בכמות מסחרית וחילק לחברים), בגדי הספורט האהובים עליו אדומים, והוא לא מסוגל לומר את המילה חיפה מבלי לצרף את הכינוי אדומה!

בן-מרגי, משחקו הראשון של הילד היה משחק הפרישה של האגדה

אז מה הבעיה אתם שואלים?

נו, אז אם כבר שאלתם, אז במלוא מובכותי, הילד נדבק בחיידק הרסני כתוצאה משטיפת מוח של גורמים עויינים העונים לתואר "גיסותי", ולא סתם גיסות, אלא גיסות מגייס חמישי, וכאשר הוא שר, הוא שר כולם יודעים שחיפה... ישמור השם מלחזור על דבריו.

אתם מבינים, הילד מכיר הפועל מגיל אפס, המשחק הראשון בחייו היה משחק הפרישה של בן מרגי בגיל שנה וחודש, מקבל חינוך יומיומי על אהדת האדום, ואז משום מקום מחליט (עם חיוך ממזרי של "אבא אני יודע שזה מרגיז אותך") לשיר כולם יודעים שחיפה (יש לי בחילה)!

ובגלל זה, הילד שחפץ לבוא למשחק שבת אחה"צ לא דורך באצטדיון!

כי איך אדם, זכר בוגר, הורה ובעיקר מחנך יכול להרשות לעצמו שבאמצע משחק הילד ילקה בהתקף פתאומי וייקנח את השיר בצבע הלא נכון?