הכל התחיל בתחילת חודש אוקטובר, בורוסיה דורטמונד פתחה את העונה בפורמה מדהימה. חמישה ניצחונות רצופים והפסד בודד במחזור הראשון. המחזור השביעי הפגיש בין בורוסיה דורטמונד לבאיירן מינכן. משחק ענק לכל הדעות, כזה שיכול לקבוע לאן מועדות פניה של דורטמונד והאם שרשרת הניצחונות הזו מקרית.

כך יצא שאני ואבא שלי התקמנו בסלון בכדי לצפות בדורטמונד משחקת מצויין ואפילו עולה ליתרון משער של לוקאס באריוס. אבל כשנורי סאהין כבש את השני בבעיטה חופשית הרעש שבקע מהטלוויזיה צימרר אפילו את אבא שלי. האמינו לי שקשה לרגש אותו, הוא דאג להדביק אותי במחלה אבל מיהר לברוח ולהיגמל ברגע שראה אותי נדבק במחלה חשוכת מרפה שנקראת הפועל, הוא הפסיק להגיע והתחיל לשלוח אותי לבד ובהווה הגעתי למצב שבגיל 22 אני צריך לריב איתו כל שבת בבוקר כי לא בא לקום מהמיטה ולנסוע לקרית אליעזר.

בחזרה לעיקר, אבא התרגש מעט (זה לא קורה הרבה) והחליט בצעד ספונטני ומפתיע לטוס איתי למשחק בית של בורוסיה דורטמונד. בדיוק סיימתי את העבודה המועדפת וחשבתי לאן לטוס בתור טיול של אחרי צבא, דבר אחד הוביל לשני ואחרי שעתיים כבר סגרתי כרטיסי טיסה. מה שלא סיפרתי לאבא שלי זה שהוא חוזר אחרי שבוע, ככה זה כשהוא צריך להמשיך לעבוד. בנתיים סגרתי לעצמי את תאריך החזרה לסוף מרץ. ככה יצא שהטיול של אחרי צבא הוא בעצם חודשיים באירופה שכוללים את כל הטוב שבעולם - כדורגל, בירה ואמסטרדם (המבין יבין).

המשחק הראשון היה הדרבי הגדול בין דורטמונד לשאלקה 04. יריבות של 100 שנים ושנאה גדולה. בחיים לא ראיתי את אבא שלי מתלהב ככה מכדורגל, הוא היה המום לראות 80,000 מתאספים בגוש בטון ענקי בכדי לראות משחק כדורגל. הוא היה המום לראות 80,000 שותים בירה והיה המום לראות שכל ה-80,000 האלו גורמים לבטון שעליו אנחנו יושבים לרעוד. אחרי שבוע אבא שלי חזר לארץ, קצת מאוכזב מעצם העובדה שלא זכה לראות שערים אבל זה בסדר, הוא ראה את הפועל מנצחים את באר-שבע בוסרמיל במשחק הראשון שלו מזה כשנתיים. אולי יש ניצני תקווה של חזרה למגרשים?

"הוא היה המום לראות 80,000 מתאספים בגוש בטון ענקי בכדי לראות משחק כדורגל"

אם לוקחים בחשבון שיום ראשון הוא יום החופש של העולם המערבי ושל גרמניה בפרט נבין שהם משחקים ביום השישי לספירת השבוע המקומית. השבוע באירופה מתחיל ביום שני ומסתיים בראשון, דבר שהופך את יום שבת שלנו ליום שישי שלהם וזה יום הכדורגל בגרמניה. באחד המשחקים שלי בגרמניה ביקרתי אצל חבר שגר קרוב לדורטמונד, מיד אחרי המשחק הגענו הביתה לארוחה חמה. השעה הייתה 19:00 בערב וזו בהחלט הייתה שעה נפלאה לחזור הביתה מכדורגל.

הגעתי למסקנה שכדורגל ביום שבת זה דבר מייסר, מייגע ומעייף. הרגשתי הרבה יותר בנוח להגיע למשחקים בפחי האשפה של הלאומית כי ידעתי שכל סוף-השבוע עוד לפניי. לא באמת היה איכפת לי באיזה איצטדיון זה ואחרי כמה ביקורים מייסרים ברייסר הגעתי למסקנה שבאיצטדיון גרוע יותר אני לא אבקר.
מה שגרם לי להרגיש בנוח בכל מה שקשור להגעה למשחקים בימי שישי היה עצם העובדה שאפשר לחגוג את הניצחון על מכבי הרצליה עם כל החברים בבמבינו, או שאפשר להתבאס על ההפסד להפועל עכו עם מגש פיצה ושישיית בירה. מה שבטוח אתה לא צריך לדאוג שיום לאחר מכן אתה קם לעבודה, ככה זה כשיום שבת פנוי להיות יום החופש האמיתי שלך.

יצא לי להכיר לא מעט אנשים מבוגרים ביציעים, רובם ככולם בעלי משפחות שלא תמיד מאפשרות להם להגיע למשחקים, הרבה מהם מתרצים את העניין בחרם המנויים אבל לדעתי העניין שעומד על הפרק הוא סדר עדיפויות. כל איש משפחה יעדיף להיות עם המשפחה שלו ביום שבת. חלק מהאוהדים יעבירו את השבת שלהם עם משפחתם במשחק של הפועל, החלק השני יעדיף להישאר בבית ולראות כדורגל בטלוויזיה כי המשפחה מעסיקה אותו ביום שבת וחשובה לו יותר מהפועל, דבר לגיטימי לחלוטין.

הקהל של פרנקפורט. הלך להשתכר אחרי התבוסה שלהם ללברקוזן

לראות את הקהל של איינרכט פרנקפורט הולך מבואס לגני הבירה מסביב לאיצטדיון היער כדי להשתכר אחרי תבוסה ביתית של 3-0 ללברקוזן היה מחזה בעיקר מצחיק אבל הוא חזר על עצמו גם בהסעות חזרה ממינכן כשדורטמונד ניצחו וגם באיצטדיונים אחרים. כל מה שראיתי זה בירה, כמויות עצומות של בירה. בארץ, כשאתה חוזר מהפסד ורוצה לשתות ליטר וחצי בירה כדי להרגיע את הראש אתה יודע שתתחרט על זה 4 שעות מאוחר יותר, כשתצטרך לקום לעבודה. כל זה כי הגעת הביתה רק ב-22:00 וביזבזת עוד שעה על סיגריה, קפה, מקלחת וקצת רוגע.

לקחתי המון דברים חיוביים מהטיול הזה. היו רגעים שאני לא אשכח, בעיקר מהאליאנס ארינה. אבל תמיד מצאתי את עצמי משווה את הכדורגל הגרמני לכדורגל הישראלי. מבחינת תרבות, רמה, מתקנים ואפילו דרכי גישה ותחבורה ציבורית. לא העלתי דעתי שהליגה הגרמנית מעוררת בי רגשות געגוע לליגה הלאומית.

האליאנס ארינה בצבעים שאנו אוהבים

אני לא מנסה לשכנע אתכם לחזור לליגה הלאומית ואלו רק חלק מההסברים ההגיוניים שמצאתי לכך שמשחקי הכדורגל בארץ צריכים לעבור מימי שבת לימי שישי אחה"צ. לא אתחיל לפרט את כולם כמובן אבל אני מאמין שתוכלו לחשוב בעצמכם על עוד סיבות הגיוניות.

המשך שבוע מהנה, אני אעקוב אחרי הפועל גם במשחק החוץ בטדי, מה שלא הפסקתי לעשות בכל החודשיים שבהם אני נעדר מהמגרשים בארץ. כי איך אומר משפט מפורסם בגרמניה?
"קשה לחיות ללא אהבה, ללא כסף וללא משפחה
היחידה שבאמת אי אפשר בלעדייה זו הפועל חיפה"